@leahgelband לאה גלבנד, פסיכולוגית ומאמנת Instagram profile, stories, followers and tagged posts (2023)

ריכזתי 5 עקרונות עבודה שעוזרים לנו גם לעלות על נתיב הקריירה שיעשה לנו טוב וגם להישאר בו ולבנות בו לאורך זמן.

1. להבין את הסיפור שלי. הרבה פעמים כשלאנשים נמאס מהקריירה שלהם, זה כי העבודה שלהם לא נותנת להם מענה למשהו משמעותי מהחיים שלהם. אם אנחנו מבחינים בפצע הילדות שלנו, ורואים מה היה חסר לנו כל השנים, ואז מצליחים לתקן את הדבר הזה על ידי העבודה שלנו בעולם, אנחנו עושים דבר נפלא. עושים תיקון עבורנו, אבל עושים תיקונים להמון אנשים אחרים בדרך.

2. 80% בהירות. לפעמים אנשים אומרים לי: אם הייתי יודעת מה הייתי רוצה, כבר הייתי עושה את זה. אבל זה פשוט לא נכון! זה בד"כ לא עובד ככה. הבהירות מגיעה תוך כדי תנועה ולכן אני ממליצה לאנשים לעשות פעולות בעולם כשהם רק 80% בטוחים במה שהם רוצים. הבהירות מתהדקת ומתגבשת עם הזמן. וגם אז יש שינויים, וזה בסדר!

3. מדרגה ראשונה, מדרגה שנייה. לפעמים מה שאנחנו רוצים מרגיש כל כך רחוק ובלתי מושג. מה עושים? מבינים מה האלמנטים שחשובים לי, ומנסים לייצר אותם כבר בצעד הבא שלי. אולי אפילו במקום בו אני נמצאת עכשיו. אח"כ, מתוך נחת והנאה, מגיעים למדרגה השנייה. אותו חלום מיוחל.

4. שיחות עומק עם אנשים. זה ממש בסדר לשתף אנשים כשאתם באמצע דרך של ההבנה של מה שאתם רוצים. צריך רק להראות לאנשים שאני פוגשת, קריאת כיוון בסיסית והתלהבות. אל תפחדו לשתף על התהליך שלכם. מתוך שיחות העומק האלו, דברים נפלאים יכולים להתרחש. גם אם זה לוקח זמן לקצור את הפירות.

5. סבלנות. זו המתנה שהייתי רוצה לתת לכל אחד מהלקוחות שלי. טרנספורמציה זה דבר שלוקח זמן. הרבה יותר זמן ממה שהיינו רוצים. אנחנו צריכים לאמן את עצמנו לראות כל נקודות ההצלחה הקטנות בדרך- "מצליחונים". התקשרתי למישהו חדש? מצליחון. עשיתי מדיטציית בוקר. מצליחון. נרשמתי לקורס שרציתי הרבה זמן. מצליחון. הרבה הצלחות קטנות, נערמות לידי שינויים גדולים. טוב שזה לוקח את הזמן שלו, אחרת היינו נבהלים מעצמנו.

מהו העיקרון הכי משמעותי עבורכם?

**מתוך לייב שנמחק בטעות, עם מירי לוי.
@mirilevy

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי לכפר המחול האקולוגי ורטיגו.

זה היה באמצע הקורונה, אני עוד מניקה את הקטן,
אבל הרגשתי קריאה עמוקה וברורה להתנתק מהיום יום ולעשות משהו עבור עצמי.
הגעתי לריטריט יוגה של מירב רעואל-מויאל התותחית ונהניתי מכל רגע.

לילה אחד מחוץ לבית הספיק לי בדיוק, כדי להשיל מעלי סטרס, להרגיש שוב את הגוף שלי, לפגוש אנשים שלא הייתי פוגשת אחרת, ולשטוף את העיניים בטבע (ואת עצמי במקלחת חוץ מרעננת!)

ועכשיו, אני חוזרת לורטיגו, לא כמשתתפת, הפעם כמנחה.
אני ושותפתי היקרה מריה ברונשטיין, רוקמות לכן ריטריט שהוא בדיוק מה שאני הייתי רוצה:

טבע, יוגה, אוכל מפנק וזמן לעצמי.
והכי חשוב: לא משהו ארוך מדי שמצריך התארגנות יתר. יממה. מחמישי בצהריים עד שישי בצהריים.
בדיוק הדבר המתאים לפתוח איתו את הקיץ.
שמרו את התאריך. פרטים נוספים בדרך!

פשטות.

ידעתי שזה מה שאבחר, כשקיבלתי בקשה מליאת בר, להיות אחת מ- 75 נשים שבוחרות ערך מוביל עבורן, שהן מגישות כברכה וקריאת כיוון למדינתנו, לרגל יום העצמאות.

פשטות היא משהו שחשוב לי מגיל צעיר. כשהייתי שומעת שיחות של הוריי, במיוחד אבי, ולא מבינה למה הכל ״מסובך״. מאז ידעתי שאחת ממשימות חיי היא לפשט. ולכן אני מנסה להיות אמיתית, כנה, רגליים על הקרקע ופתוחה לאנשים.

מה זה פשטות בשבילי? זה לא להסתפק ב״זה מסובך״ אבל זה גם לא לשטח את קולם של אחרים.
זה לא להדביק נדבכים על נדבכים, אלא להניח את כל החתיכות אחת ליד השנייה, ולראות אותן בתור מה שהם.

כאשת טיפול, זה הניסיון לגעת במה שבאמת כואב ולהיות איתו.
כמלווה אנשים בתהליכי גדילה, זה הניסיון לראות מה רוצים באמת, ולהניח לשאר.

ועכשיו אני מוצאת את עצמי, בין הערביים של יום הזיכרון ובפתח של יום העצמאות, ממש מייחלת לפשטות הזאת.

כעם וכמדינה.

בטח שפשטות בתוך העם- אותה פשטות של קשר- בו צד אחד מביא את ליבו וצד שני מביא את ליבו, ודרך חקר משותף מוצאים את עמק השווה.

ואפילו יותר מזה אני רוצה פשטות בין העמים.

אני רוצה שלום.

אני רוצה שכל אחד שמרגיש שיש לו חלק בפיסת האדמה הזו ירגיש שרואים אותו וירגיש שיש לו מקום.

הרבה מדברים על כך שההיסטוריה חוזרת, ו״אין מה לעשות״. לנצח נאכל חרב.
אבל אולי קיבלנו כאן עוד הזדמנות כדי לעשות תיקון לשחזור ההסיטורי.

פשטות תכלול בוודאי הקשבה עמוקה.
אילו היתה הקשבה אמיתית, אולי הצדדים לא היו צריכים להילחם כדי שקולם יישמע.

פשטות זה: שניים רבים- אז נחלוק.
פשטות זה: כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים.

פשטות זה לשאול: מי עוד מרגיש כמוני? ולהסכים להיות חשופה לכך שאולי אין הרבה אנשים שמרגישים כך.
פשטות זה להישאר עם תקווה, למרות הסבך.

חג עצמאות שמח :)
**לינק לכתבה בסטורי! ❤

בסוף ההרצאה אחד הגברים הצביע ואמר: למדנו ממך הרבה, עכשיו תגידי לנו מה את למדת מאיתנו במהלך ההרצאה?

חוץ מזה שהם היו מקסימים ונהניתי מאד, לא יכולתי לחשוב באותו הרגע מה למדתי מהגברים, אבל נתתי לשאלה לשקוע.
זו פעם ראשונה שהעברתי הרצאה שממוקדת בקהל שאני לא אחת מהם בעצמי.
בין אם אני מרצה בפני בוגרות שירות לאומי, עולים חדשים, נשים, אמהות, קהל מעורב- אני יכולה למצוא את עצמי בכל אחד מסוגי הקהל. אבל אבות? גברים? זה ה״אחר״.

כדי להעמיק בנושא ולחדש לי ולקהל המקסים שהגיע, למדתי את הנושא של ארכיטיפים גבריים.
שאלתי את עצמי: מה קורה עכשיו בעולם העבודה עבור הגברים ואיך הארכיטים הקמעאיים יכולים לעזור לנו להרגיש יותר טוב לגבי העבודה שלנו?

אנחנו רגילות לדבר על הדילמה הנשית- על הקרע שאנחנו הנשים מרגישות בין עבודה לבית, אבל יש לי תחושה שמשהו ענק קורה לגברים, שאני רק מתחילה להבין את קצה הקרחון שלו.
יש כאן שינוי סיסמי לגברים בעולמנו- גברים לא רק ״מתבקשים״ אלא לגמרי רוצים להיות חלק אינטגרלי מהבית. מה שקורה בבית הוא אמיתי, הרואי, דורש ומאתגר כמו העולם בחוץ ואף יותר.
אולי מה שאני אומרת הוא ברור מאליו, אבל לי הוא לא ברור מאליו- כי לא כך גדלתי.
אצלנו היתה חלוקה מאד ברורה של אמא בבית ואבא בעבודה. (זו אגב אחת הסיבות שלהכיר את עצמי בעולם העבודה, בתור אישה, הוא משמעותי כל כך עבורי- כי לא גדלתי עם מודל כזה).

רציתי לשאוב השראה ממשהו שמרגש אותנו באמת, והדבר הזה לגמרי קורה בעולם הארכיטיפים. עולם חדש לי, שאני רק מתחילה לגרד את קצה הפוטנציאל שלו.
בספר ״מלך, קוסם, לוחם, מאהב״, רוברט מור משרטט ארבעה ארכיטיפים גבריים מעניינים ומושכים.

מה זה ארכיטיפ?

ארכיטיפ זה מין ״דמות על״- דמות עם אוסף של תכונות והתנהגויות סופרלטיביות, שבאה ללמד אותנו משהו על ההתנהגות שלנו כבני אדם.
ארכיטיפים מדברים אלינו ברמה הרגשית, כי לפחות לפי קארל יונג, הארכיטיפים כבר נמצאנו בנו, בתת מודע האנושי הקולקטיבי. לכן סיפורים מיתולוגיים, ובימינו סרטים, הם כל כך חזקים- הם מדליקים אצלנו את החלק הארכיטיפי הזה.
בני אדם אמיתיים לעולם לא יהיו ארכיטיפיים וטוב שכך, אבל אני יכולה להגיד לכם שיש לי הערכה מחודשת לבעלי עכשיו, כשאני מבינה הרבה מההתנהגויות והערכים שלו, דרך המשקפיים הארכיטיפיים, בקטע הטוב!

אתן לכם את הארכיטיפים על קצה המזלג:

המאהב:
הארכיטיפ הראשון שמתפתח. כולו על טהרת התאהבות בחיים, הנאה מהחושים, הנאה ממשמעות החיים. המאהב במלואו, נותן דלק לשאר הארכיטיפים. מאהבים בולטים: רומיאו וזורבה היווני.

*המשך בתגובה הראשונה

מכירים את זה שיש לכם רעיון ממש טוב אבל לא נעים לכם לבטא אותו בעבודה מחשש לאיך הוא יתקבל?
קרה לכם שראיתם מישהו לידכם מושתק ואפילו מושפל בגלל שהוא הביע דעה לא פופולרית בארגון שלכם?

המושג ״בטיחות פסיכולוגית״, שטבעה החוקרת איימי אדמונדסון, מתייחס לרמה בה היחיד מרגיש שהוא יכול לבטא את עצמו, דעותיו ורעיונותיו, בלי שיהיה מושא ללעג, ביקורת או השמצה.

יותר מכך, מחקר מפורסם שגוגל ביצע על צוותי העבודה שלו, מצא שמכל הפרמטרים שנמצאו כמשפיעים על איכותה של קבוצות עובדות, בטיחות פסיכולוגית היא המשמעותית ביותר בהם.

ועכשיו, אם נדבר במונחים יותר עממיים, מה זה בעצם בטיחות פסיכולוגית?
זו היכולת להוציא החוצה, לאנשים איתם אני עובד, את מה שני מרגיש, חווה וחושב בפנים.

זו בעצם היכולת להיות ״אני״ במקום העבודה.
זה מה שנקרא ״להיות אותנטי״.

אותה תחושה חמקמקה שכולנו משוועים לה, כשאנחנו מדמיינים וגם חיים את מקום העבודה האידיאלי שלנו.

מחר יום שלישי, ה 28.2.23, בשעה 19:30, אני הולכת להעביר הרצאה בדיוק על הנושא הזה.

ההרצאה נקראת ״הפרסונה התעסוקתית- האם מותר להוריד את המסכות?״.

אני הולכת לטעון בהרצאה הזו, שכן, כדאי להוריד את המסכות- שכולם יהנו מזה- שהפרודוקטיביות תעלה- אבל חשוב מכך- תחושת ה ״טוב לי״ ״טוב לכולם״, תעלה- ונתרום כולנו את חקלנו לעולם תקין ומשמח קצת יותר, ובאופן ספציפי- נשפיע על הארגונים שלנו- ומי לא יכול להרוויח מבריאות ארגונית טובה יותר?

ההרצאה בשיתוף מרכז צעירים ירושלים.
ותודה לנטע בר הנפלאה על ההזמנה!

להצטרפות, לינק בסטורי

מה אנחנו בעצם רוצות כשאנחנו נמצאות בחופשת לידה וחושבות על חזרה לעבודה?
היינו רוצות אולי, שזה יהיה זמן לחלומות גדולים ושינויים טרנספורמטיביים...
אבל יד על הלב, כשאני חושבת על החזרות שלי מחופשות לידה, רציתי רק לשמור על כל החלקים שלי אסופים. רציתי להיזכר שאני אשת מקצוע טובה, רציתי שהזרימה תהיה טובה בין הבית לעבודה, רציתי פשוט שזה יהיה בסדר.

אח"כ יש זמן לחלומות יותר גדולים.

**מהמחשבות והתובנות שלי בעקבות הנחיית סדנה לאמהות בחופשת לידה.
מרכז צעירים ירושלים

לפעמים אני מרגישה כמו שני אנשים.

שתי נשים.

האחת- חולמת, פוגשת, כותבת, מתכננת, עובדת, מטפלת, מאמנת.
השנייה- עושה כביסה ועוד כביסה ועוד כביסה.
חושבת מה להכין לארוחת ערב,
ואיך לפצל קשב ותשומת לב בין ילדים בטווח הגילאים 3-15.

אבל אני אותה אחת, עם חלקים שונים.
והאיזון כל כך עדין בין שני החלקים האלה.
כחברה למדנו לקבל את העומס הגדול ואת הדרישות השונות.

אבל זה באמת המון.

גם עובדת
גם אמא
גם בת זוג
גם בת למשפחה מורחבת- עם אמא, סבתא, אחים ואחיות.
גם חלק מקהילה
גם חברה של חברות.

הקשרים שלנו הם כל כך משמעותיים וכל כך חשובים.
הם נותנים משמעות לקיום שלנו פה
אבל הם גם דורשים.

בתקופה הזו אני חושבת על העדינות של האיזונים האלה.
מספיק כמה אירועים שהם מחוץ לשגרה, ותחושת ה- overwhelm לא בוששת מלהגיע.

בשבועיים האחרונים, הבן שלי שבר את היד ונזקק לניתוח, בעלי התחיל עבודה חדשה ואני קצת חליתי.
הכל בסדר, אבל האיזון הוא עדין מאד, והרגשתי מוצפת ומותשת (עדיין).

המושג ״איזוני חיים״ הולך ותופס תאוצה.
אני מודה שזה נושא שאני עסוקה בו המון מגיל צעיר.
ההורים שלי הרגישו שאני לא ״מספיק״ משקיעה בלימודים,
אבל לי היתה הבנה פנימית של מה המינון שנכון לי- בלימודים, בצופים ועם המשפחה.
וזה לא היה פשוט לעמוד על זה לבד- ללכת נגד הזרם והציפיות של המשפחה.

והיום אני שואלת את עצמי באופן כמעט יומיומי:
איך אני יכולה להיות גם פה (עבודה) וגם פה (משפחה), ועדיין לעשות כל תפקיד בחן, עם מסירות ואהבה.

כי אני באמת לא רוצה לוותר על אף אחד מהחלקים האלה-

הם כולם חלקים שלי.

יציאה מאיזונים, ואיך חוזרים הוא הנושא של הפרק האחרון בפודקאסט ״עובדות על זה״ שמדבר בדיוק על זה-
מה קורה כשאנחנו יוצאים מאיזון-
בין אם זה בתוך העבודה ששוטפת אותנו, או בתוך החיים ששוטפים אותנו.

**בביו יש לינק**

מסקרן אותי לשמוע:
מה אתם עושים כשאתם יוצאים מאיזון?

אם יש משהו אחד שמשותף לכל האנשים שאני מלווה, זה הרצון העמוק שיראו אותם.
זוהי גם, כמובן, כמיהה עמוקה שלי.
שיראו, לא רק את מי שאני היום כלפי חוץ, אלא שיראו את כל הרבדים העמוקים שבי. את הפוטנציאל שלי, את הייחודיות שלי, את הניגודים היפים שיש בי:
את העוצמה ואת הרכות.
את הרצון ליציבות ולהפרתקאות.
את הצורך להשתייך אבל גם להיות פורצת גבולות.

לאחרונה, הגיעה לביתי דניאלה סטרן- רייפן, לראיין אותי לפינה בבלוג שלה ״משחקת בצבע״. הפינה נקראת ״ירושלמיות משמחות״.

קודם כל, כיף לקחת בעלות על הירושלמיות שבי. זהות שלא פעם רציתי להשיל מעלי (הי תל אביב, הי הערבה :).
אבל הדבר הנפלא היה מה שדניאלה עשתה איתי. היא ממש ראתה אותי. שאלה אותי שאלות על כל סיפור החיים שלי- מהלידה בבית חולים מאונט סיני בניו יורק, ועד היום ממש.
לדניאלה יש יכולת מיוחדת, לעשות סדר מכל הפרטים שמציבים בפניה. ואז היא עושה משהו נוסף- היא מעלה את היום-יום לרמת הקדוש והנשגב.
אפשר לראות את זה בתמונות שהיא צילמה שלי ושל פריטי היום- יום שלי ברחבי הבית.
לא פלא, שלמחייתה דניאלה מסדרת בתים- ועוזרת לאנשים להרגיש ממש מדהים עם היום-יום של החיים.
אני תמיד אומרת שיש שני דרכים להרגיש טוב- 1. לשנות את היום-יום. 2. לשנות את התפיסה שלי אודות היום- יום. עם חברה כמו דניאלה, היום-יום שלנו מרגיש הרבה יותר חגיגי.
דניאלה, תודה על ההזדמנות לקחת חלק בבלוג המדהים שיצרת- ולכולכם: אשמח אם תקפצו ותגידו שלום בבלוג.
***חפשו בגוגל: לאה גלבנד משחקת בצבע***

אמא שלי מציגה את אחת היצירות שלה, במיצג גדול ברחבה של מרכז כלל.
השבוע הלכנו לשם לפתיחה החגיגית ועמדנו בקור הלילי הירושלמי מול התמונה.
קודם כל, אמא שלי צלמת מדהימה. הצילומים שלה מלאי רגש, עומק ויופי. לפעמים הם מוזרים, ותמיד מספרים סיפור. היא לומדת נון סטופ וכבר זכתה בכמה פרסים בינלאומיים!
דבר שני, אני גאה בה בטירוף! אני נהנית לראות את ה zest for life שיש לה, דרך הרדיפה אחרי החלום והתשוקה שלה.

אמא שלי היא המודל המרכזי שלי עבור מימוש העולם הזה. היא ממשיכה ללמד אותי איך לפתוח את הראש ואת הלב, איך לשים לב מה מושך אותי ולאפשר לעצמי full immersion בדבר הזה, למרות מחויבויות החיים האחרות, הלא פחות חשובות!

כשאנחנו לא רגילים ללכת אחרי מה שמושך אותנו, יש דרך לעבור, עד שאנחנו מצליחים להקשיב לקול הפנימי שמדבר אלינו ומדריך אותנו.
אבל כשיש דוגמא אישית חיה של זה, זה פשוט יותר.

אני מקווה להיות כמוך, אמא, כשאהיה גדולה! ❤

כשאתם מדמיינים את עבודת חלומותיכם,
אני רוצה שתתייחסו לפרט החשוב הזה-
מה אתם אוכלים לצהריים?
אולי זה לא חשוב- ואתם חוטפים משהו-
אבל אני רוצה לטעון פה, שזה כן חשוב!
של- well being שלנו יש אפקט מצטבר, ושכל יום, כל בחירה, משפיעים.

כשאנחנו דואגים לעצמנו תוך כדי יום העבודה שלנו, אנחנו מסמנים לעצמנו שאנחנו חשובים.
ואז קל לנו יותר לבוא עם ביטחון החוצה, לעולם.

בנוסף, לאוכל שלנו יש את האפשרות להטעיןאותנו באנרגיות או להוריד אותנו לגמרי.
אני שמה לב שבשנים האחרונות, יש ממש מזונות שעושים לי brain fog, ואני מנסה לאכול אותם רק בערב או בסופ״ש (בעיקר מתוקים).

אני אוהבת לחשוב על יום אוכל אידיאלי, מקסימום אסטה ממנו, לא נורא.
יום אוכל אידיאלי בשבילי:
1. ארוחת בוקר של שייק פירות עם אגוזים, רק כשאני רעבה.
2. צהריים של סלט עם כל התוספות.
3. ארוחת ערב של משהו כבד יותר, פחמימתי, שמתאיםלסוף היום.

מהו יום אוכל אידיאלי בשבילכם?

#foodforthought
#careercoaching
#תזונהבריאה
#אימוןקריירה